חינוך ואילוף גורים-המדריך לבניית שגרה נכונה ובדרך לכלב משפחתי מושלם

ניהול שגרה: למה זה הגורם שמכריע אם הגור שלך יגדל מאוזן

רוב הבעלים שמגיעים אליי בתסכול שואלים את אותה שאלה: איך מפסיקים את ההרס, הצרכים על השטיח והנשיכות. הם מחפשים טריק. התשובה האמיתית פחות מרגשת אבל הרבה יותר עוצמתית, והיא שתי מילים, ניהול שגרה.

אני אומר את זה אחרי שנים של עבודה עם מאות גורים, ואחרי שראיתי שוב ושוב את אותו דפוס: כמעט כל בעיית התנהגות שאני פוגש אצל כלב בוגר מתחילה בחוסר ניהול בחודשים הראשונים. זו לא שאלה של מזל או של גזע. זו שאלה של מסגרת.

למה גור זקוק לשגרה דווקא

גור נכנס לבית שלך בלי שום ידע על החוקים האנושיים. הוא לא יודע שהסלון אינו שירותים, ושרגל השולחן אינה צעצוע. שגרה צפויה ועקבית היא השפה שבה אנחנו מסבירים לו את העולם.

הרבה בעלים נצמדים לרעיון שגור צריך בעיקר חום ואהבה. זה נכון, אבל לא מספיק. גורים הם יצורי הרגלים. כשהגור יודע למה לצפות כגון: מתי אוכלים, מתי יוצאים, מתי משחקים, מתי ישנים, רמת החרדה שלו יורדת.

גור שחי בכאוס חי במתח, והמתח הזה מתורגם ישירות לנביחות, להרס ולתאונות צרכים.

חמשת המרכיבים שאסור לוותר עליהם

היום של הגור אינו רק "אוכל ופיפי". כדי לבנות לו"ז שעובד, צריך להבין ממה הוא מורכב.

שינה ומנוחה. זו הטעות שאני רואה הכי הרבה, וגם הכי קלה לתיקון. גורים ישנים בין 18 ל-20 שעות ביממה. כשבעלים מתלוננים שהגור "היפראקטיבי", נושך בטירוף ולא מקשיב,

ברוב המקרים הוא פשוט עייף מדי. זה נשמע פשוט מדי מכדי להיות אמיתי, אבל ראיתי את זה מסתדר אצל אינספור לקוחות תוך כמה ימים.

זמני אכילה קבועים. אצל גורים האוכל הוא כלי חינוכי ראשון במעלה. אכילה בשעות קבועות מייצרת יציאות בשעות קבועות, וזה מקל דרמטית על הגמילה.

פריקת אנרגיה מבוקרת. אנרגיה שלא יוצאת בצורה נכונה תצא על הספה. חשוב לשלב פעילות שמפעילה גם את הגוף וגם את הראש.

חשיפה וסוציאליזציה-קריטי!!. זמן יומי ייעודי להכיר לגור את העולם כגון: רעשים, משטחים, אנשים. לא חייב טיול ארוך, אלא חשיפה חיובית ומדודה.

זמן לבד. הגור צריך ללמוד להיות עם עצמו גם כשאתה בבית, אחרת הוא יכנס לפאניקה כשתצא לעבודה. זו ההכנה היחידה שמונעת חרדת נטישה בהמשך.

חינוך לצרכים: פיזיולוגיה לפני התנהגות

לגור בן 8 עד 16 שבועות יש שליטה פיזית מוגבלת מאוד על הסוגרים. גם אם הוא מבין שעליו לצאת, הוא לא תמיד מסוגל להתאפק, וחילוף החומרים המהיר שלו רק מחמיר את זה.

כשבעל מתעצבן על הגור על "פיפי בבית", הוא בעצם כועס על משהו שהגור עוד לא מסוגל לשלוט בו.

ההצלחה תלויה ביכולת שלך לצפות את הצורך לפני שהוא קורה. גור צריך להתפנות מיד עם היקיצה (גם מתנומה קצרה), כעשר עד עשרים דקות אחרי אכילה או שתייה, אחרי משחק אינטנסיבי,

וכשמתחיל לרחרח את הרצפה ולהסתובב סביב עצמו.

נקודה שאני חוזר עליה עם כל לקוח, כי היא קריטית: כעס בזמן הצרכים אינו מלמד "אסור בבית". הוא מלמד "מסוכן לעשות צרכים ליד הבעלים". התוצאה היא גור שמתחיל לעשות במחבוא או נמנע מלהתפנות בנוכחותך.

אם תפסת אותו על חם, הרם בעדינות תוך אמירת "אסור" (זה לרוב עוצר את הזרם) וקח מיד לפד. הצליח על הפד, זו חגיגה אמיתית, חטיפים ושמחה. פספסת, נקה היטב בחומר מפרק אנזימים והמשך הלאה בלי כעס.

הכישלון הוא בניהול שלנו, לא ברוע של הגור.

נשיכות: כמעט תמיד לא מה שהבעלים חושבים

"הוא נושך חזק, הוא תוקפני?" זו אחת השאלות שאני שומע הכי הרבה. התשובה כמעט תמיד שלילית. הוא פשוט גור.

לגורים אין ידיים, אז הם חוקרים את העולם דרך הפה. החלפת השיניים מגרדת להם בחניכיים, וכך בדיוק הם שיחקו עם האחים שלהם בשגר, בנשיכות ומשיכות. מה שהגור עדיין לא יודע הוא שלעור האנושי אין את

העמידות של אח לשגר. לימוד וויסות הנשיכה הוא אחד השיעורים החשובים ביותר בחיי הגור.

הדרך עובדת כך: ברגע שהגור נושך חזק מדי, המשחק נפסק מיד. קופאים או מתרחקים. המסר ברור, שיניים על העור, הכיף נגמר. במקביל שומרים צעצוע זמין תמיד ומנתבים אליו את הנשיכה.

וכאן חוזרים לשינה: נשכנות יתר היא לרוב סימן לעייפות יתר, וזה הזמן להכניס את הגור למנוחה.

תיחום: דילמת המצפון של הבעלים

יש רתיעה אנושית טבעית משימוש בכלוב. אנחנו משליכים על הכלב את הרגשות שלנו. אבל הגור זקוק למקום בטוח, ועבורו חלל קטן ומוגן הוא המקום הבטוח ביותר בעולם, בתנאי שעושים זאת נכון.

תיחום נכון מונע מהגור לכרסם כבלים כשאינך משגיח, עוזר לו לפתח התאפקות (גורים נמנעים מצרכים במקום שבו הם ישנים), ומכריח אותו לנוח כשהוא בעצמו לא יודע לעצור. שלושה כללי ברזל: לעולם לא להשתמש בתיחום כעונש, ההרגלה חייבת להיות הדרגתית וחיובית (אוכל וצעצועים בפנים), והזמנים מותאמים לגיל. גור בן חודשיים אינו יכול להיות סגור ארבע שעות רצוף.

החלון הקריטי של הסוציאליזציה

יש חלון הזדמנויות צר שנסגר בערך בגיל 14 עד 16 שבועות. מה שהגור כלבים לא יכיר עד אז, הוא עלול לפחד ממנו כל חייו.

כאן בעלים רבים טועים. הם חושבים שסוציאליזציה היא להפגיש את הגור עם כמה שיותר כלבים בגינה, וזו טעות שעלולה לייצר טראומה. סוציאליזציה נכונה היא יצירת אסוציאציה חיובית לגירויים,

לקחת את הגור לצפות בעולם ממרחק בטוח ולחזק אותו באוכל וברוגע. רעשים (מכוניות, שואב אבק, רעמים), משטחים (דשא, חול, רצפה חלקה, מדרגות), אנשים (במיוחד ילדים, ואנשים עם כובעים או זקן),

ומגע באוזניים, בכפות וברגליים כהכנה לווטרינר.

מניעת חרדת נטישה: הבעיה השקטה

אני נתקל בכלבים רבים שמשמידים את הבית כשהבעלים יוצאים, ולרוב הבעלים לא מבינים שהם עצמם יצרו את התלות הזו כשהגור היה קטן. הלב נשבר לראות כלב במצוקה כזו, במיוחד כשאני יודע כמה קל היה למנוע אותה.

המניעה פשוטה. אל תהיה דבק לגור 24/7, גם אם אתה עובד מהבית, צור זמנים שבהם הוא בחדר אחר או בתיחום שלו. ויתר על טקסי היציאה והחזרה הדרמטיים: חיבוקים, נשיקות ומבטים עצובים משדרים לגור שמשהו נורא עומד לקרות. תרגל יציאות קצרות והדרגתיות, לצאת לדקה ולחזור, לחמש דקות ולחזור. עד שהגור לומד שאתה תמיד חוזר.

בסוף, הכלי החשוב ביותר הוא אתה

מנהיגות בעולם הכלבני המודרני אינה כוחניות או "להיות האלפא". היא היכולת לספק ביטחון, להציב גבולות הוגנים, ולענות על צרכיו הפיזיים והמנטליים של הכלב. כשאתה רגוע, הגור רגוע. כשאתה עקבי, הוא מבין מה מצופה ממנו.

תקופת הגורות קצרה ואינטנסיבית, אבל היא הבסיס לחמש עשרה השנים הבאות. ההשקעה בחודשים הראשונים מתישה לפעמים, אבל היא חוזרת בריבית בדמות כלב בוגר ומאוזן.

אם אתה מרגיש שהנשיכות יצאו משליטה, שהצרכים לא נגמרים, או שאתה פשוט רוצה לוודא שאתה עושה את הדבר הנכון, אל תחכה שהבעיות ישתרשו. בניתי את התוכנית המלאה לחינוך גורים בדיוק בשביל זה:

שיטה מסודרת שמלווה אותך צעד אחר צעד, מהרגע שהגור נכנס הביתה ועד שהוא הופך לכלב שתמיד רצית.